<h1>ספר התרומות שער מ"ד חלקים א'—ד'</h1>
<h2>דף צד.</h2>
גרסינן בירושלמי [שבועות פ"ה ה"א] וכחש בעמיתו פרט למכחיש לאחד מן השותפים ופרט למכחיש בעדים ובשטר, אמר רבי יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד הרי הן אחראין וערבאין זה על זה ואע"ג דלא כתבין כן, ופירושו כך מצאתי אותו, פרט למכחיש לאחד מן השותפין כגון דאמרין ליה אינהו מתרוינן יזפת וקא מודו נמי אהדדי דממונא דתרויהו הוא, ואמר להו לוה אנא מחד מנייהו יזפי כוליה ממונא, דכיון דכפירת דברים בעלמא הוא, דהא לא קא מפסיד ההוא שותף מידי, דהא קא מודה ליה אידך בפלגא דידיה, הילכך כיון דבעיקר ממונא ליכא כפירה מיפטר מקרבן שבועה [שבועות ל"ז ע"א]. ופרט למכחיש בעדים ובשטר, הא נמי כפירת דברים הוא, כגון דאמר לויתי אבל לא בשטר ולא בעדים, דכיון דבעיקר ממונא לא כפר ולא מידי פטור מקרבן שבועה. אמר ר' יוסי הדא אמרה וכו', כלומר, כי היכי דחזינן בשני מלוין דמאן דפרע לחד מלוה כולי ממונא הוי כמאן דפרע לאידך ההוא פלגא דאית ליה בגויה, ולא מצי אידך שותף למימר ליה לא ניחא ליה דתפרע פלגא דידי לשותפא אחרינא, הכי נמי אמרינן בשני לוים דכל חד וחד משתעבד מכולי ממונא. ומצאתי שכתב ה"ר משה בר' נחמן ז"ל מפני שמצא בסיום הירושלמי שנים שהפקידו כאחד ובא ליטול את שלו אין שומעין לו יעשה ככופר על חלקו ויהא חייב. על כן פירש פרט למכחיש לאחד מן השותפים כגון שבא לו אחד מן השנים שהפקידו שניהם אצלו ותבעו וכפר הוא בו ונשבע פטור, מפני שלא היה חייב ולא רשאי ליתן לאחד מהן חצי הממון עד שיבא חבירו עמו ויתן לשניהם, כדמפרש בסיום הירושלמי, כיון שתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו פטור, דהשתא מיהא לית ליה בידיה מידי עד שיבא חבירו עמו, דממונא דתרוייהו חשיב ולית לחד מיניהו בגויה כלום. אמר ר' יוסי הדא אמרה וכו', פירוש כיון דאמרת בשנים שהפקידו לאחד פטור ואם בא ליטול את שלו אין שומעין לו אלא אומר לו לא נתחייבתי אלא לשנים כך שנים שלוו מאחד יכול לומר לכל אחד הפקדתי או הלויתי וכל אחד חייב לשלם הכל. והדר מפרש לבריתא שנים שהפקידו וכו' אין שומעין וכו' פירוש, אין בחיר"ק תחת האלף, כלומר אם שומעין לו יעשה ככופר על חלקו, שהרי כבר יצא ידי שבועה מזה, ומדקא פטר ליה בריתא זו ש"מ שאין שומעים לו. ושמעינן מינה דשנים שהפקידו לאחד ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו. ואי איתא במתא לחבריה ושמע ולא בא שליחותיה עבד, ובכל נמי משתעי דינא בהדיה ואי מודי יהיב ליה כולי ממונא, וכיון דלא אתי נראה דלא קפדי אהדדי וניחא להו במאי דעביד כל חד מניהו. וה"ר אברהם בר יצחק כתב פירוש הירושלמי כך, פרט למכחש באחד מן השותפין דהוה ליה ככפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבעו בכל החוב. ופירוש הדא אמרה, דכיון דשנים שהלוו אחד מהן יכול לתבוע כל ממון החוב שלא ברשות שותפו כך שנים שלוו פורע כל אחד מהן כל ממון החוב שלוו שניהם בלא חבירו. ואינו מחוור לי, שאין הירושלמי בסוגיא שלו מתפרש לו יפה. ועוד דודאי אם אחד מהן יכול לתבוע הכל כיון שקדם זה ותבע נפטר הלה משניהם בשבועה. ועוד כיון שתבעו זה ונשבע לא הפקדתם אצלי אין חבירו יכול לתבעו אלא בחלקו, ואפילו בחלקו נמי אם תבעו ונתחייב לו בשבועה הראשונה אינו חוזר ונשבע ונפטר הוא בראשונה, דאמרינן שבועה לאחד שבועה למאה, כדאיתה בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"א], ע"כ.
וזה שפסקנו בשנים שלוו שיכול המלוה להפרע מאחד מהן שירצה יש לנו לעיין אם נדון דין זה אע"פ שיש ממון ונכסים לשניהם המספיק לפריעת החוב שיהיה יד המלוה עליונה לתבוע הכל לזה שירצה, או דילמא כי לא נדון כך אלא בזמן שהאחד [עני] ואז יכול לתבוע כל החוב לעשיר אע"פ שלא יתבע תחלה לעני ולא ישביעהו. ובזה מצאנו סברות חלוקות, דיש אומרים כיון דנקט לישנא דערב דיינינן להו כערב שאינו קבלן זה על זה, ולא מצי למתבע להאי עד דתבע תחלה לאידך, וכמו ששנינו [ב"ב קע"ג ע"א] לא יתבע הערב תחלה, [כי האחד נקרא ערב מחברו]. וכן סברת בעל העיטור שכתב בסוף הירושלמי הלכך אם מת אחד מהן או העני או כפר אחד והודה אחד, אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלין עדותו על חברו. וכן מי שהודה לאחד מן השותפין [או הפורע לאחד מן השותפין] כאלו הודה או פרע לשותפו. נראה שסברתו שאין לחייבו אלא כשהעני או מת אחד מהם, אבל כששניהם מספיקין כל אחד ואחד לפרוע חלקו אין לו לתבוע מאחד מהם כי אם המחצה. ומייתי ראיה מתוספתא [ב"מ ספ"א] דקתני שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את שלו יניח השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך. מדקתני את שלך מכלל דלא מיחייב אלא בחלק שלו. ואיכא מ"ד דעכ"פ ידו על העליונה לתבוע הכל מן האחד, כיון דקתני אחראין, כלומר חייבין הם נקראים וכל אחד הוא קבלן על חברו, והרי דינו פשוט שאין בדינו לתבוע הלוה אם אינו רוצה אע"ג דלא כתוב ביה ע"מ שאפרע ממך תחלה [ב"ב קע"ג ע"ב]. וכאן נמי כך דינו שזהו נקרא קבלן על מחצה מן החוב על חבירו וזה קבלן על מחצית של חברו וגובה ממנו אע"פ שיש נכסים לאחר. וכך נראה דעת ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"ה ה"ט] שכתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח כאחד, וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח בשותפות הרי הן ערבאין זה על זה. ושנים שנכנסו בערבות לאחד כשיבא המלוה להפרע מן הערבים יפרע ממי מהן שירצה, ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע את השני מן השאר. ואחד שערב לשנים כשיפרע למלוה יודיעו חוב איזה משניהם פורע כדי שיחזור עליו, [ע"כ]. אלמא אע"פ ששניהם כדי לפרוע החוב יכול לתבוע אחד מהן בכל, שהרי פסק בשנים שערבו שתובע אי זה מהן שירצה הכל ואם לא היה כל החוב לאחד חוזר ותובע כל החוב מן השני [מן השאר], ומלתא צ"ע. ומצאתי כתוב בספר ההגהות א"א אינו מחוור כלל שיפרע מאיזה מהן שירצה, אלא לפי המנהג ולמדים מגוים לישראל, ע"כ. ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי פי ה"ר משה בר' נחמן ז"ל וזה אשר השיב לי, הא דגרסינן בב"מ [ל"ד ע"ב] שותפים ששאלו ושלם אחד מהן מהו, פרש"י חצי דמיה שעליו מהו שיקנה חצי הכפל מי אמרינן הרי שלם כל המוטל עליו, ושמעת נמי הני דיקא דליכא על חד מניהו אלא פלגא, דאי על חד מיניהו רמיא כולה כי שלים פלגא היכי מקני ליה כפילא הרי לא שלם אלא מחצה. ואי הכי קשיא לן הא דגרסינן בגמ' דבני מערבא וכחש בעמיתו וכו' וא"ר יוסה הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה, ורבינו הגדול ז"ל כתבו בפסק הלכה, אלמא המפקיד אצל השותפין כל אחד מהן חייב בכולו. ואיכא למימר דהכא אע"פ שלא שלם אלא חצי מנה שעליו מ"מ מקני ליה כפילא, דאומד דעתא הוא שהרי פרע כל מה שעליו לפרוע משלו והחצי האחר אם פורע משל חברו חוזר וגובהו. אבל לשון פירוש ר"ש ז"ל אינו נראה כן. אלא שי"ל דהכי נמי קאמר כל מה שעליו לפרוע משלו אם חבירו רוצה לפרוע. ויש לפרש ולומר ששנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב, שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו, אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב תחלה וגובה מכל אחד ואחד החצי שהוא מוטל עליו. וכן הורו מקצת המורים. ודברי ה"ר משה ז"ל נראין כן. ואפשר שהדין כך הוא אלא שאין זו ראיה. אבל בפרק השואל [ב"מ צ"ו ע"א] גרסינן שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו לכולי שואל בעינן והא ליכא או דילמא לההוא פלגא דידיה מיהת פטור. ואם אתה אומר שכל אחד מהן חייב בכל אמאי לא פטר אפילו בכוליה, דהא שואל הוא בכל. וא"ת כיון דאיכא שואל אחר עמו לאו כולי שואל הוא בההוא פלגא דשייליה נמי לאו כולי שואל הוא ומאי שנא ההוא פלגא מאידך פלגא הרי שוין הן אע"פ שאין כל ההנאה שלו [אלא מחצה], אלא משמע דכדין ערב הוא באידך פלגא דחבריה, ומש"ה לא פטר אלא פלגא דידיה. וזו ראיה יותר מן הראשונה.
ובתוספתא דב"ב מצאתי המלוה את חבירו ע"י שני ערבים לא יפרע מאחד מהם ואם אמר על מנת שאפרע מאחד מהן שארצה יפרע ממי שירצה. ופירוש לא יפרע מאחד מהם תחלה אלא כשהוא בא לגבות ב"ח מהן בשאין נכסים ללוה נפרע מזה מחצה ומזה מחצה, אין לו גובה מן השני וזהו בדין שנים שלוו מאחד. וגם זו ראיה. וראיתי לרב ר' משה ז"ל [מלוה פכ"ה ה"י] שכתב בשני ערבים נפרע מאי זה מהן שירצה, ואינה, ע"כ. ומה שכתב ה"ר משה ז"ל שהשותפים שלוה אחד מהן שהשותף האחר נשתעבד יש לפרש על אי זה ענין, כי בודאי לא נאמרו הדברים אלא כשהשותף מודה למלוה שלצורך עסק שותפיו לוה זה ובזה יתחייב מיד, ואע"ג שלא נכנס לוה בדבר בשעת ההלואה, שהשותפין כשלוחין הן זה על זה, אבל אם כפר השותף וטען שמעולם לא נכנס דבר זה בשתוף אין הודאת שותפו מזיקו כלום אם לא יתברר בעדים שלצורך השתוף לוה מה שלוה, וזה אינו יכול לתבעו בהן ואפילו היה החוב בשטר. וכן בירר דבריו הרב ז"ל בספר קנין [סוף הלכ' שלוחין], שכתב, טען שמעון שיש ללוי חוב בזו השותפות מנה אם היה בידו כדי החוב והיה יכול ליתנו ללוי נאמן ופורעין החוב ואחר כך מחשבין, ואם אין בידו ליתן אינו נאמן להוציא מיד ראובן [או] מן הסחורה הידועה בשותפות שמא קנוניא הן עושין שמעון ולוי על נכסי ראובן. ואפילו היתה המלוה בשטר אין ראובן חייב לשלם ממנה כלום. אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב מחמת שותפות היה והחוב אצלנו הוא ישבע ראובן היסת או על ידי גלגול שאינו יודע שחוב זה אצלו וישלם החוב שמעון משלו, ע"כ. ומסתברא דכיון שפסקנו שהן ערבאין זה על זה אם לוו שנים או שלשה ובא המלוה ותבע אחד מהן וברר בעדים או בהתקבלתי שכתב לו שפרע הכל חוזר ותובע מחביריו את חלקם כדין שאר ערב שתובע את הלוה כשמברר שפרע בשבילו. ואע"פ שפסקנו שאין הלוה חייב לשלם לערב עד שיאמר לו בשעה שנכנס ערבני ושלם או שהרשהו שיכנס ערב בשבילו. דמסתמא כיון דנעשין ערבין זה על זה כמי שהרשהו דמי, שעל מנת כן נשתתפו בכך. ומשמע מההיא דגרסינן בכתובות פרק מי שהיה נשוי [צ"ד ע"א] גבי תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד דאי אזיל חד מנייהו בהדיה לדינא דלא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד, והוא דהוה במתא אבל ליתיה במתא לא, דמשמע עיקר הדין כך הוא, דהיכא דאתא חד שותף ותבע חובו מן הלוה ואיתיה במתא שותפא דיליה בזה מכריח הלוה על כל הממון לדון עמו ואפילו בחלק שותפו, דמה נפשך, אם יצא זכאי הלוה והאחר לא בא לדון עמו הא קם דינא, ואם יבא עמו לדין קודם שיגמר הדין מה יפסיד הלוה אם יאמר טענות קודם גמר דינו, הלכך ממה נפשך דן עמו. ומיהו דוקא לדון על הכל יכול לכופו אבל אם טען הלוה אם יצא חייב או שאין ביניהם דין אלא שמודה חובו לו ולשותפו וטען שלא יתן לו כי אם חלקו אבל חלק שותפו יתן ביד ב"ד הרשות בידו. אבל שותף שדן עם הלוה ושותפו אינו בעיר בזמן אותה תביעה, הואיל ופסקנו דהיכא דליתיה במתא יכול לסתור כל מה שטען שותפו וידין עמו פעם אחרת אי לא בעי לוה מעכב ואומר לו או דון עמי בחלקך או הבא הרשאה. וכן דעת ה"ר משה ז"ל שכתב בספר קנין [שותפין פ"ג ה"ג] אחד מן השותפין שבא לתבוע תובע על הכל הואיל ויש לו חלק בממון אינו צריך הרשאה, לפיכך אם היה במדינה אחרת יש לו לחזור על בעל הדין ולומר אני איני מודה בכל מה שטען שותפי, לפיכך יש לנתבע לעכב ולומר לזה או דון עמי בחלקך או הבא הרשאה שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דיני ולמחר יבא אחיך או שותפך ויתבעני גם הוא, ע"כ.
והיכא דראובן הוצרך ללוות מנה משמעון ואמר לו שמעון לא אלוה אותך עד שתתן ליהודה וזבולון בעלי חוב עמך, כשהגיע [ה]זמן עמד שמעון וגבה כל חובו מיהודה וכשרצה יהודה לגבות מה שפרע בשביל ראובן מראובן לא מצא לו כלום לראובן ורוצה לתבוע מחצית הממון מזבולון, טען זבולון ואמר ליהודה אין אתה יודע שאני לא הכנסתיך לוה בממון זה כלל והנה במצות ראובן נכנסנו אני ואתה, מעתה אפרע אני אליך שליש ממון זה המגיע לחלקי והמותר תפסיד כי אני לא חייבתי לך עצמי כלל, והשליש המגיע לי נתחייבתי בו אליך מכח הירושלמי שפסק שהן ערבאין זה על זה מחלקו של חבירו, אבל יותר מחלקו לא חייבני הירושלמי [שבועות פ"ה ה"א], ואע"פ שהמלוה יוכל לתבוע כל אחד ואחד ממנו כל הממון מפני שעל דעת כן נתחייבנו הואיל ונשתתפנו שלשתנו נעשה כמי שכל אחד ואחד הודה לו כל הממון, אך ביני ובינך שלא הודיתי לך שום חיוב ואף לא פייסתיך בדבר מחלקי המגיע לי שמסתמא רציתי להתחייב ממנו לך ולמלוה מכח הירושלמי בו נתחייבתי, אבל מנין לך שנתחייבתי מן השאר. ובהא איכא דמטי לפטורא מן הטענות שטען זבולון, ואיכא דמטי לחיובא, דכיון שהמלוה יכול לתבוע הכל מאחד מהם שירצה על דעת כן נכנסו שיהא בשתוף כל פסידתן [ו]כל פרעיתן, ולאחר ששניהם נכנסו בפיוס ראובן לווים בממון זה מיד נשתתפו שניהם בהפסדו ובפרעונו ויכול לתבעו במחצה ממנו, שעל דעת כן נכנסו. והיכא דראובן נתרעם על שנים וכפר האחד והודה השני שהוא וחברו חייבין בהלואה, זה שכפר יש מן הדין לחייבו שבועה בעדות השני שמעיד עליו שהוא חייב או לא. וכן אם היו הנתבעים שלשה וכפר אחד מהן והודו השנים עליו ועל עצמן, אותו שכפר יתחייב ממון על פיהם או לא. והשיב בזה ה"ר אברהם בר יצחק ז"ל אם אותו ממון לקחו אותו בתורת שתוף נעשו אחראין זה על זה וזה שהודה יתחייב בכל, ואין מקבלין עדותו על חברו, מפני שהוא נוגע בעדות. וכדאמרינן בירושלמי [שם] הדא אמרה וכו'. והוא הדין אם היו שנים או שלשה אחראין וערבאין זה על זה. ותו נשאל, ראובן הוציא שטר על שלשה אנשים שיש לו אצלם חוב וטענו כולם ואמרו שפרענו היפטר שמעון בטענת לוי ויהודה וכן כל אחד ואחד מהן. תשובה, אם כל אחד ואחד חייב בי' זהובים בעצמן ואין לחבירו בהן שותפות, עדות כל אחד מהן על חבירו כשרה היא ולא חיישינן לגומלין, לפי שאין אחד מהן נוגע בעדותו. וכן אמרו [כתובות כ"ג ע"ב] בזמן שמעידין זה על זה אע"פ שנראין כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין, ע"כ.
והיכא שלוו איש ואשתו מאחד יש לאשה לפרוע מכתובתה מחצית החוב דהוא החצי ולא תוכל לטעון שלא נכנסה דרך חיוב אלא מדין ודברים סלקה עצמה מן הנכסים, שאף לפרעון נכנסה, ולענין המחצה היא כאשה שלותה בפני עצמה, ואם פרע הבעל כל הממון או היתומים וכתב להם ב"ח התקבלתי הרי הם חוזרין וגובין מחצה שלה כדין ערב או קבלן שפרעו. ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל הממון אינה נאמנת. ואם יש מיגו בפרעון נאמנת. סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר שני לווין שלוו. ודין זה כך פסק אותו הרב אלפסי ז"ל בתשובתו וזה טופסה, יורנו רבינו ראובן נשא אשה וכתב עליו נדוניא דהנעלת ליה לאה לראובן כך וכך זהובים מוחזקים על חצר ראובן בתורת משכונה, ולאחר כן לוה ראובן משמעון בשטר ולאחר כן משכנו ראובן ולאה אותה חצר שנכתבה עליה הנדוניא ליהודה ונפטר ראובן והניח קרקעות, והיה מן הדין שתגבה לאה תחלה מן הקרקעות, משום שכתובתה קודמת, וכשבקשו השמאים לשום אותה חצר על לאה ולהפחית ממנה דמי המשכונה שיש עליה ליהודה ויתנו השאר ללאה אמר שמעון אינו מן הדין כן אלא ישומו השמאין כל החצר של לאה והיא תתן ליהודה דמי משכונה משלה משום שהיא משכנה החצר [עם בעלה] ליהודה, יורנו רבינו היאך הדין. תשובה, עמדנו על שאלה הזו וראינו שהדין עם שמעון שישומו כל החצר על לאה והיא תפרע משלה דמי המשכונה, משום שלאה קודמת בשיעבוד ואין לשמעון בנכסי ראובן כלום עד שתגבה לאה כל מה שיש לה, [ושטר המשכונה הוא חוב עליה ועל בעלה, ושטר שמעון קודם לשטר יהודה, הילכך לאחר שתטול לאה כל מה שיש לה] רואין אם נשתייר מנכסי ראובן כלום גובה מהן שמעון כל מה שיש לו, ואם נשתייר אחר שיגבה שמעון גובה ממנו יהודה חצי דמי המשכונה וגובה חצי הנשאר מלאה משום שנשתתפה בה עם ראובן, על פי מה שאמרו בתלמוד א"י [שבועות פ"ה ה"א] זאת אומרת שותפין אחראין זה על זה, כלומר מי שנמצא מן השותפין גובין ממנו הכל, ואם לא נשתייר מן הנכסים לאחר גביית לאה כלום גובה יהודה מלאה חלק בעלה כמו שאמרו ואין לשמעון כלום ואין לו לחזור על יהודה ולגבות ממנו, לפי שיהודה לא גבה מנכסי ראובן כלום אלא מנכסי לאה, ע"כ.
